חושך מצרים בארץ הקודש

מבוא להגדת הפנתרים השחורים

Reuven Abergel Translated from the Hebrew by Itamar Haritan
April 13, 2022

A Black Panthers protest in Tel Aviv, 1971. The large sign in the middle reads "Golda, Teach Us Yiddish"—a sarcastic reference to the way preferential treatment for Ashkenazim led to the marginalization of Mizrahi Jews.

Dan Hadani Collection, the Pritzker Family National Photography Collection, the National Library of Israel

This essay was excerpted from the new edition of the Israeli Black Panthers Haggadah published by Jewish Currents Press. You can order your copy here. For the English version, click here.

הגדה זו נכתבה בימיה הראשונים של התקוממות הפנתרים השחורים בישראל, תנועת מחאה שהקמנו בשנת 1971 המורכבת מצעירים יהודים מארצות ערב והאסלאם בשכונת מוסררה בירושלים. מן ההתחלה הבנו שהעיתונאים הם בשר מבשרו של הממסד ושהם לא ייצגו אותנו באמת. לכן עמלנו רבות לספר את הסיפור שלנו בשפה שלנו דרך גרפיטי ועל ידי פרסום עיתונים, כרוזים ופוסטרים. ההגדה, שנכתבה לכבוד חג הפסח באותה שנה, מבטאת מסר ברור: כשהגענו לארץ, פגשנו את הגזענות, הדיכוי והאפרטהייד. הרגשנו כאילו ירדנו לחושך מצרים, בזמן שבגלות היינו חופשיים.

כתבנו את ההגדה בצריף הפח החשוך שבו גרתי ברחוב הע״ח בירושלים, ששימש גם כמטה הפנתרים. לפני 1948, הצריף הזה שימש כתחנת מוניות ואוטובוסים לרמאללה. ביום שכתבנו את ההגדה, נפגשנו חמישה חברים מהנהגת הפנתרים והתחלתי להקריא בקול רם מתוך ההגדה המסורתית. עצרתי מדי פעם כדי שנוכל לזרוק רעיונות לחלל האוויר. רפי מרציאנו ישב על הרצפה והקליד אות-אות על מכונת הכתיבה שגנבנו מהמטה של הליברלים העצמאים בירושלים, שהיו אחת המפלגות הכי עשירות באותה תקופה. זו הייתה הפעם הראשונה שהשתמשנו במכונת כתיבה, והתקשינו למצוא את האותיות, שמבחינתנו היו מפוזרות על המקלדת באופן אקראי. היינו מחפשים ביחד אות-אות ומכוונים את רפי: ״אל״ף בשורה העליונה שמאלה! גימ״ל בשורה האמצעית שמאלה!״ על ההגדה עבדנו ברצף חמש-שש שעות, עד שהתחיל להחשיך. כשסיימנו, היו שישה עמודים בידינו והיינו מרוצים מהתוצאה. ההקלדה נעשתה ישירות על דף סטנסיל כדי שיהיה אפשר להדפיס עותקים מייד בעזרת מכונת הסטנסיל, שגם אותה גנבנו מהמפלגה הליברלית העצמאית. אחרי שהדפסנו את ההגדות, הסתובבנו בין בעלי העסקים למכור את ההגדה, ולתדהמתנו, קיבלנו הרבה יותר ממה שביקשנו כתרומה למאבק.

לאחר הקמת המדינה ב-1948, הממסד הציוני יישב מאות אלפי יהודים ממזרח אירופה במרכז הארץ, וחילק ביניהם דיור, משרות ואת הקרקעות של הפליטים הפלסטינים שגורשו. בזמן שחילקו את השלל ביניהם, החזיקו את משפחתי ואלפי משפחות אחרות מצפון אפריקה במשך שנים במחנות מעבר באלג׳יריה, צרפת וישראל בתנאים מחפירים. בניסיון להצדיק את מעשיהם, הממסד הפוליטי שלח את אחד מעיתונאי החצר שלו, אריה גלבלום, אל המחנות שבהם היו יהודים מארצות ערב והאסלאם, על מנת ״לדווח״ על איזה סוג של אנשים מגיעים אל המדינה החדשה. כך כתב בעיתון ״הארץ״ במרץ 1949:

״לפנינו עם שהפרימיטיביות שלו היא שיא. דרגת השכלתם גובלת בבורות מוחלטת, וחמור עוד יותר חוסר הכישרון לקלוט כל דבר רוחני. בדרך כלל הם עולים רק במשהו על הדרגה הכללית של התושבים הערבים, הכושים והברברים שבמקומותיהם. בכל אופן, זוהי דרגה נמוכה ממה שידענו אצל ערביי ארץ-ישראל לשעבר. בניגוד לתימנים, הללו נעדרים גם שורשים ביהדות. לעומת זה, הם נתונים לגמרי למשחקי האינסטינקטים הפרימיטיווים והפראיים. בכמה תקלות עולה, למשל, חינוכם של האפריקנים שיעמדו בתור לקבלת מזון בחדר-האוכל ולא יקימו מהומה כללית? [...] אבל מעל לכל אלה קיימת עובדה יסודית חמורה לא פחות והיא – המחסור בכל נתונים להסתגלות לחיי הארץ ובראש והראשונה עצלות כרונית ושנאת העבודה. כולם, כמעט ללא יוצא מהכלל, הם מחוסרי כל מקצוע וכמובן עניים מרודים.״

משפחתי, שהגיעה לארץ ישראל ממרוקו, מקהילה גאה וחזקה בת אלפיים שנה שבה גרנו ביציבות, כבוד ושכנות טובה, פתאום מתוארת כמסוכנת, פרימיטיבית ועצלנית. זאת לא הייתה עמדה של עיתונאי אחד: כל העיתונים באותה תקופה היו מפלגתיים, והמפלגות היו תחת השפעתו של ראש הממשלה בן גוריון, ההסתדרות הציונית העולמית, הסוכנות היהודית ומוסדות אחרים. הכתבות של אריה גלבלום ודומיו נועדו להרעיל את האווירה בארץ כלפי יהודי ארצות ערב והאסלאם – שברובם טרם הגיעו לארץ – ויצרו נבואה שמגשימה את עצמה: ציירו אותנו כפרזיטים מפיצי מחלות, חסרי תרבות וערכים, על מנת להצדיק את מדיניות ההפרדה והאפליה הגזענית שיישמו.

כשהגענו סוף סוף לארץ ב-14 למאי, 1950, הביאו אותנו למעברה בפרדס חנה, בין חיפה לנתניה. חיינו בתנאים שמעולם לא הכרנו. אנשים ישבו בחוסר מעש באוהלי צבא עשויים מברזנט, שניים-שלושה לכל מיטה. המחנה היה סגור – אין נכנס ואין יוצא ללא רשות – והיינו תחת פיקוח תמידי. לא היה מספיק מזון, ואף אחד לא יכל לעבוד לפרנסתו. אנשים גם התחילו לשמוע סיפורים על חטיפות ילדים. (יעברו כמה עשורים עד שתיחשף הזוועה הידועה בשם ״פרשת ילדי תימן, מזרח ובלקן,״ במהלכה נלקחו מהוריהם אלפי ילדים מזרחים, בעיקר תימנים, על ידי הממשלה, וניתנו להורים אשכנזים. כשההורים שאלו איפה הילדים, אמרו להם, ״הילד מת.״) חוסר התשתיות הבסיסיות גרם להתפרצויות של מחלות, ולא היה מי שיטפל בחולים כראוי. כל יום, אנשי הסוכנות היהודית היו מסתובבים במעברה כדי לאתר יהודים ממזרח אירופה, ולהביא אותם לסביבה תומכת יותר. רבים ניסו לחזור למרוקו, אך הבינו מהר שמדינת ישראל הכריזה על כל מדינות האסלאם כ״מדינות אויב.״ זאת בזמן שארצות אירופה, כולל אלו שביצעו את הפשעים הנוראיים ביותר נגד היהודים ובכלל, לא הוגדרו כך; יהודים אירופאים שרצו לחזור יכלו לעשות זאת. הרבה זמן לאחר מכן, גילינו שפקידי הממשל הישראלי אפילו יירתו וצנזרו מכתבים שיהודי מרוקו שלחו הביתה להזהיר את המשפחות שלהם לגבי התנאים שחיכו להם במדינה היהודית החדשה.

באוקטובר 1950, משפחתי הצטרפה למספר משפחות שברחו יחד מהמעברה לירושלים. הגענו לשכונת מוסררה, שהייתה ממוקמת באותה תקופה על ״קו התפר״ החדש והמסוכן בין ישראל לירדן. מצאנו מחסה בבתים שהיו שייכים לפלסטינים שגורשו במלחמת 1948. חיינו ללא חשמל או מים זורמים, במקרים רבים עשר נפשות בחדר אחד. לא הייתה לנו גישה לתנאים סניטריים בסיסיים ובתי ספר ראויים. זאת בזמן שבקיבוצים השלטון היה מיישב ותומך בקבוצות של 30-40 משפחות יהודיות ממזרח אירופה שיושבות על אלפי דונמים בשטחים פתוחים.

מדיניות ההפרדה של הממסד הפוליטי בין יהודי אירופה ליהודי ארצות ערב והאסלאם תרמה ליצירתה של קטגוריה חדשה של יהודים, ״יהודים מזרחים,״ קבוצה שהממסד תייג כנחותים מבחינה גזעית ותרבותית לאשכנזים. הרשויות אף סימנו את ״ארץ המוצא״ על תעודות הזהות על מנת להקל על פקידי הממשלה להפריד בין אשכנזים למזרחים.

תוך זמן קצר, יהודים מזרחים היוו יותר ממחצית מכלל האוכלוסייה, ורבים מהם היו מובטלים. אם היו מספרים לנו כשיצאנו מארצות ערב איך ייראו חיינו במדינה היהודית, לא היינו מאמינים! בכל ארץ אחרת אליה הגענו – בין אם מדובר בצרפת, בלגיה, ארצות הברית, או כל מדינה אחרת – הילדים שלנו מילאו את בתי הספר והאוניברסיטאות. אך דווקא כאן בישראל, הילדים שלנו מילאו את בתי הסוהר ואת המוסדות לעבריינים צעירים. בשכונות אשכנזיות, המדינה סיפקה את כל השירותים, בעוד שבשכונות שלנו המדינה הייתה שולחת רק את המשטרה, שהיתה מספקת לנו מכות ומעצרים. אפילו כילד בן תשע, אם הייתי מעז לחצות את ה״גבול״ לשכונות האשכנזיות, כמו רחביה או בית הכרם, היו עוצרים אותי על ״שוטטות למטרת התפרצות״ (זה היה חוקי מכיוון שמדינת ישראל העתיקה אל ספר החוקים שלה פקודות חירום מתקופת המנדט הבריטי, שנעשה בהן שימוש נגד פלסטינים עד עצם היום הזה).

לאחר שישראל כבשה את ירושלים המזרחית ב-1967, גדרות התיל שהפרידו את מוסררה מהעיר העתיקה נעלמו, ומיד התחברנו עם שכנינו הפלסטינים: דיברנו את אותה שפה, הקשבנו לאותה המוסיקה, ובאנו מאותה תרבות. עד מהרה הקמנו עסקים משותפים, כמו בתי קפה ומועדונים. במקביל, סטודנטים – רובם אשכנזים מישראל ומארצות הברית – התחילו לעבור בשכונות שלנו ובעיר העתיקה בדרך לקמפוס הר הצופים של האוניברסיטה העברית. היינו פוגשים אותם ואת החברים האחרים שלנו בבתי הקפה ועל הגגות של הבניינים והבתים, שהיו המקומות היחידים בהם יכולנו להיפגש בלי הפיקוח של ההורים, ושל מהמשטרה. כך נוצרו חיבורים אישיים ופוליטיים. היעלמות הגדרות גם הובילה לכך שהשכונות שלנו, שלפני המלחמה היו באזור ספר מסוכן, הפכו בן-לילה לנדל״ן יקר ערך. ראש העיר דאז טדי קולק התחיל במסע ג׳נטריפיקציה לטהר את השכונות ממזרחים ופלסטינים משני צדי הגבול הישן, ולהציע דיור לזוגות צעירים אשכנזים ולעולים חדשים מרוסיה. חברי ילדותי נזרקו פתאום מהבתים שלהם ונאלצו לעבור לפריפריה של ירושלים. גם אז וגם היום, כשהפריפריה זזה, מזיזים את המזרחים יחד איתה.

שמענו על הפנתרים השחורים מיומני החדשות בקולנוע ומחבר׳ה אמריקאים שפגשנו באותו הזמן. מיד התחברנו. תמיד ידענו שאנחנו שחורים. אמרו לנו שאנחנו ממלאים את בתי הסוהר כי אנחנו ״שווארצע חיה״ – חיות שחורות. קלטנו שבזו לנו, והפנינו את הכעס שהרגשנו כלפי עצמנו. ראינו את הפנתרים השחורים בארצות הברית, את האסרטיביות שלהם אל מול אותה אלימות משטרתית שאנחנו חווים, איך המנהיגות שלהם הפכה את הכעס הפרטי למשאב קולקטיבי. ראינו את האגרופים הקפוצים המורמים שלהם; את הסמל שלהם, של הפנתר השחור עם השיניים החשופות והציפורניים השלופות. אז אמרנו, ״אוקיי, מתאים לנו ה’שווארצע חיה’ הזה, רק במקום חתולי רחוב מפוחדים, נהפוך לפנתרים אמיתיים וזועמים.״

ככל שעבר הזמן, הלכה והתחזקה ההזדהות שלנו עם הפנתרים בארה״ב. אז, בתחילת 1971, בזמן שטדי קולק היה עסוק בלפנות מזרחים ופלסטינים באלימות מאזורי התפר לשעבר, הוא הזמין עיתונאי לראיין קבוצה של נוער שוליים שהיו בקשר עם עובדים סוציאלים. הוא כנראה ציפה לקבל איזה אייטם חיובי שמציג עד כמה הוא ״עוזר״ לשכונות המוזנחות. אותו עיתונאי הגיע לקבוצה של צעירים שכללה את סעדיה מרציאנו, רפי מרציאנו אחיו, צ׳רלי ביטון, דוד לוי, אחי אליעזר אברג׳ל, ועוד, כולם מנהיגים עתידיים של הפנתרים, בני 16-23 באותה תקופה. בסוף הפגישה, הכתב שאל אותם, ״מה אתם רוצים להיות כשתהיו גדולים?״ הם ענו, ״כולנו פנתרים שחורים.״ התנועה עוד לא הייתה קיימת, אבל זאת הייתה משאלת ליבנו. האמירה הזאת גררה כותרות רבות, ופתאום התחילו אנשים לשאול: ״איפה הפנתרים?״ אז החלטנו להוציא כרוז שאומר ״די! די לעשרה בחדר אחד, די למכות מהמשטרה״ וכדומה.

לא הספקנו אפילו להפיץ את הכרוז מחוץ לשכונה לפני שהמשטרה פשטה על מוסררה והובילה את מחלקי הכרוזים למעצר. החלטנו לארגן הפגנה מול העירייה ובית המעצר המרכזי במגרש הרוסים שבו הם היו עצורים, בדרישה לשחרר את החברים שלנו. מה נשתנה באותו יום? הרי בכל הימים המשטרה עשתה בנו כרצונה ושילחה אותנו אחד נגד השני, אבל באותו יום, התגובה הבהולה של השלטונות הפכה את הרעיון של הפנתרים השחורים למציאות, בכך שהפכה את הסולידריות לצו השעה.

כשהם עצרו את הפעילים, הם בעצם ניסו לעצור את המילים: די לאלימות המשטרה, די מזה שאין עבודה, די לעשרה בחדר אחד, די מזה שאין חינוך, די מזה שאין עתיד, די לגזענות, די לאפרטהייד, די די, די. אבל הרצון שלנו היה חזק משלהם: רצינו לבטא את המילים שעל ליבנו ובכך לייצר את הדבק בינינו כדי שנוכל לאתגר את המערכת. זו הייתה הסיבה שהיה דחוף כל כך לרשויות לנסות ולמנוע את ההפצה של הכרוז הראשון הזה. הם ידעו שהמילים הללו יהוו מקור תקווה לאנשים שאבדה תקוותם.

חזרנו על המילים האלה בהגדה שלנו, שנכתבה כחודש לאחר הפצת הכרוז הראשון, יום לפני ערב פסח 1971. כאשר תקראו את ההגדה, בוודאי תשימו לב ששמנו את ראש הממשלה דאז גולדה מאיר במקום פרעה. זאת אינה השוואה נמהרת אלא תיאור מדויק של המציאות. בכוחה של גולדה היה לשחרר אותנו מהדיכוי, אך במקום זאת היא ניסתה לחנוק את זעקתנו כבר בתחילת המאבק ולכל אורך הדרך. הממסד תייג אותנו כעבריינים, ותפר לנו תיקים על פשעים שמעולם לא ביצענו. המשטרה אפילו הציבה סוכני מודיעין בשורותינו והחדירה סמים לשכונות שלנו. כאשר לא הצליח להחליש כך את כוחנו, הממסד ניסה להאשים אותנו בקידום אידיאולוגיות קיצוניות, וכינה אותנו ״בוגדים״ שתומכים ועוזרים לאויבי ישראל. לא נרתענו מהתדמית שהלבישו עלינו, כי הבנו שכל מי שנאבק על זכויותיו בישראל יוכרז במוקדם או במאוחר כעוכר ישראל על ידי הממסד. לא נרתענו גם מלהתחבר עם חברינו הפלסטינים כי רצינו לבנות סולידריות עם כל קבוצה מדוכאת. באמצע שנות השבעים אפילו נפגשנו עם מנהיגים פלסטינים מהארגון לשחרור פלסטין (אש״ף) בצרפת בפרהסיה, מה שהיה מנוגד לחוק אז.

לצד המקל היה גם הגזר: לא אשכח את דבריה של גולדה מאיר, שאמרה לנו בפגישה המפורסמת עם מנהיגי הפנתרים השחורים: ״תגידו מה הבעיות האישיות שלכם ונפתור אותן. תשאירו את בעיות הכלל לממשלה.״ היא ניסתה לגרום לנו לוותר על הדרישות האוניברסאליות שלנו תמורת טובות הנאה, להפוך אותנו לכנועים ומשתפי פעולה, וליטול מאיתנו את הלגיטימציה לדבר בשם יהודי ארצות האסלאם, ואת הסמכות המוסרית לייצג את האוכלוסיה המדוכאת. זאת הייתה הגישה המרכזית של כל ממשלות ישראל מאז קום המדינה ועד היום כלפי המאבק המזרחי. שיתוף הפעולה שהציעו היה משפר את מצבנו ואת מצב משפחותינו באופן משמעותי, אך השכלנו להבין שבמאבק לשינוי חברתי אמיתי, אין קיצורי דרך. כמו שסעדיה מרציאנו, ממנהיגי הפנתרים, אמר בפגישה עם גולדה מאיר, ״או שהעוגה לכולם או שלא תהיה עוגה.״

בניגוד לסיפור יציאת מצרים, לא קם לנו משה רבנו, ולא היו לנו מלאכים לצדנו. בני ישראל יצאו מעבדות לחירות, אך יוצאי ארצות ערב והאסלאם בישראל ברובם המכריע עדיין משעובדים, למרות ההישגים הרבים לאורך השנים. זעקתנו עדיין מהדהדת עד היום. המדוכאים בארץ ממשיכים להניף את האגרוף הקפוץ של הפנתרים השחורים כאות הזדהות עם אותה קבוצת צעירים שהעיזה להגיד ״די!״

חריטן סייע לאברג׳ל בכתיבת מאמר זה.

Reuven Abergel was born in Rabat, Morocco in 1943 and arrived with his family to Israel/​Palestine in 1950, where he became one of the founders of the Israeli Black Panthers. Abergel has been a social and political activist in Israel/​Palestine for 50 years, combining social and environmental struggles within Israeli society with the struggle for Palestinian rights and human rights.

Itamar Haritan is an Anthropology PhD Candidate at Cornell University, and a translator and editor. He has been collaborating with Reuven Abergel on writing and other political projects since 2010.